אני אישה מאוד ביישנית.
ואני עובדת על זה כל יום. על להתמודד עם האתגר הזה.
כשהייתי קטנה ואמא שלי ביקשה שאגש לחנות לבקש משהו,
היא נאלצה לכתוב לי את זה על פתק
שאותו הגשתי למוכר.
עדיף מאשר לפתוח את הפה ולדבר.
כשבגרתי קצת ונאלצתי לבצע כל מיני שיחות טלפון. הייתי רושמת לי מילה במילה מה אני הולכת להגיד, אחרת הייתי קופאת ולא מצליחה להוציא אפילו מילה אחת.
ואפילו אז, היה לי כאב פיזי בבטן לקראת השיחה שדחיתי שוב ושוב וכהרבה נשימות לפני שסוף סוף הרמתי את השפופרת וביצעתי את השיחה.
גדלתי בצורה כזו שממש הסתמכתי על הוריי לעשות הרבה דברים בסיסיים.
כל בדיקת רופא, גם כנערה מבוגרת, אמא שלי היתה מתלווה אליי
והיא האלופה שפתחה את הפה שאלה אלף שאלות עד שהרופא הצטער על זה שבחר להיות רופא. חחח
ואני הייתי מתפדחת. ואני לא אכנס לעל מה זה יושב כרגע,
אבל בפועל- הייתי רגילה שיש לי פה, יש מישהי שדואגת לי וממש נלחמת עליי כמו לביאה.
כמה שזה נהדר, לצערי, לא הצלחתי להגיע למקום שאני מבינה את החשיבות של לטפל בעצמי, לקום על הרגליים האחוריות שלי ולעשות הכל בשבילי ובשביל הבריאות שלי.
והכל היה בסדר לתקופה מסויימת, אבל אז הגיעו האתגרים הבריאותיים.
ההפלות.
ההשמנה הבלתי מוסברת סביב הבטן.
העייפות הכרונית.
הקדם סכרת.
ואז הגיע הקש ששבר את גב הגמל- גידול לא ממאיר על המעי- בזמן הריון!
ובתוך כל הבלאגנים האלה הלכתי לרופאים שביצעו בדיקות ואמרו לי קביעות חד משמעיים.
כמו-
"תגידי תודה שיש לך 3 ילדים"
או-
"ככה זה, את תמיד תהיי שמנה, תלמדי לחיות עם זה."
והבנתי משהו ממש חשוב.
לפני שאני מקשיבה לרופאים, ולאמא שלי, ולכל המטפלות המהממות שהלכתי אליהן,
קודם כל, אני צריכה להקשיב לעצמי.
כי זה גוף שלי, ואני אחראית עליו,
ואני אמורה להכיר אותו הכי טוב-
ואם אני לא מכירה אותו טוב- אז זה הזמן שאכיר אותו טוב ולעומק.
ואז מתוך ההיכרות הזו, ומתוך ההבנה שאני זאת שאחראית על הגוף שלי ועל הבריאות שלו,
אשאל שאלות, הרבה שאלות, עד לעייפה,
ובלי להתבייש,
ואקבל החלטות מתוך המקום העוצמתי הזה- שאני המלכה של ההחלטות שלי, של הגוף שלי.
ומתוך המקום המדהים הזה- הבחירות שלי יביאו אותי תמיד קדימה צעד אחרי צעד לבריאות.
למסע הבריאותי האישי והכי נכון עבורי ועבור הגוף שלי.
אני יכולה
ואת יכולה.
אז בואי נצא לדרך!!
נ.ב. בתמונה למעלה אני בתמונה עם המתנה השישית שלי!!
